ועוד לא דברתי

ומהאדם נותר קין
ואת השם הבל באישתו דבק
להוליד בשר
שיוליד בשר
קורבן לאל ייצרו.

לעיתים תמונה שווה אלפי מילים. ולעיתים מילה, במינונה ובתיזמונה הנכון, מבארת אלפי תמונות.
צבעים וצורות, אותיות ומראות, זהו עולמי. ומתוך עולמי אני יוצאת בעזרתן של מילים שהן בנות השיח הטובות ביותר שיש לאל ידי למצוא כדי לשמש את הראציו שבי לבאר את התמונות והצלילים המתחפרים בתת המודע הפרטי והנוגע בזה הקולקטיבי של כולנו. במציאות האין סופית ובמופעה הכאוטי לבני האדם הסופיים במהותם, הראציו הוא אחד הכלים החשובים ביותר של רמת המודע. הוא מודד, מסווג, מסדר, מנתח, משייך ותוחם גבולות. הוא בונה לאדם המבולבל והנסחף במערבולות התוהו של המציאות, מסגרת מקומית להתייחסות והשרדות מתוך הבנת עצמו, מקומו וזמנו. הראציו, מעצם מהותו, דומה לשומר סף העומד לפני דלת המודע כאשר מאחוריה פרוזדורי ומבוכי התת-מודע הרוחשים והגולשים אל אולמות התת-מודע הקולקטיבי הגועשים והסוערים. מעצם הגדרתם כתת-מודע, אין הם גלויים למודעותינו חוץ מרמזים אלו ואחרים המתפרצים אלינו בדומה לאותם קולות של שכנים מעבר לקיר בבית משותף. ועל בסיס רמזים אלו בנה הראציו תיאוריות, דתות ותחומי מדע שונים.
עלוב ורדוד הוא הראציו ובר חלוף אל מול עוצמות התת-מודע. ועובי הקיר המפריד בין המודע לשכנו התת-מודע כגודל הפחד מהמפגש ביניהם. ובכל זאת, הראציו הוא הכלי היחיד שיש לאדם להסביר את עצמו.
קרה ודאי לכל אחד מהקוראים שמישהו אמר דבר מה מביך ומיד הסמקתם.
לא קיבלתם מכה, לא הזריקו לכם שום דבר שיגרום להתרחבות כלי הדם הפריפרליים ולתופעת ההסמקה, לא נעשתה כל פעולה פיסית שתוצאותיה היו אמורות להיות ברובד הפיסי. נאמרה מילה שהתגלגלה למחשבה שהתגלגלה לחומר כימי במח וממנו לגוף והיה לתופעה פיסיולוגית. כל כך פשוט וכל כך מורכב. מילים שנגעו בים התת מודע שהפעיל מערכת פיזיולוגית מבלי שהראציו שולט עליה. מאוחר יותר יכנס בהכרח הראציו האיטי לפעולה למסגר, ולסדר בהסבר המלומד שלו את התופעה.

סחור, סחור אני מסתובבת סביב הנקודה כאילו מתעתעת בעצמי ובכם ועדיין לא הגיע הזמן להניח את האצבע בנקודת המטרה. כי הרי לא כל מה שנראה שייך, אמנם שייך. ולא כל מה שנראה לא שייך לנושא, אמנם לא שייך. בעולם פרקטלי אין דבר שאינו שייך, אין דבר שאינו רלוונטי ובודאי שאין דבר שניתן להתייחס אליו כאל זניח.
בימים אלו של פורקן הזעם קראתי דברים שכתבה אמנית אחרת . בזעם כתבה על קיפוח הנשים בחברה המודרנית והשיוויונית כביכול, זעמו של פרט המביע זעמו של ציבור בחברה הבנויה על תרבות מפלה.

רבות תהיתי על מקורה של האלימות לשם אלימות בחיי בני האדם. זעם ותיסכול הם ללא כל ספק אחד ממחסני הדלק הגדולים והחשובים של האלימות. לא מעט מחקרים נעשו ולא מעט דברים נכתבו על מקורה של האלימות. נאמר לא מעט על התחרות והתיסכול במאבק בין אחאיים על קבלת אהבה וסיפוקים במסגרת משפחתית, והרי בכל מקום צרכיו ושאיפותיו של האדם מתוסכלים או מסופקים ברמות השונות בהכרח. ולכן בכל מקום תחושת העוינות, תוקפנות ותחרותיות יתקיימו בדיוק כמו גם תחושות של אהבה ורצון לעזרה הדדית. התרבות היא הנותנת לתחושות אלו את מיקודן, עוצמתן, צורתן והמטרות לפורקן.

אבנים רבות השלכתי אל תוך האגם בצפייתי במגע האבן במים והפיכת הנקודה לגלים באים זה אחר זה מתפרסים על פני כל האגם. כמו הגלים גם הזעם חיפשתי את נקודת לידתו. ולא מצאתי נקודה אחרת מאשר בנקודת המפגש בין איש לאישה. כמו האבן והמים, כך הyan - וה- yen אינם זהים. אך במפגש רך שיש בו כבוד והערכה הדדיים, שיש בו הדברות מחזרת ללא תהליך של הרס מרקם הזולת, לא נוצרים גלי זעם.

והרי על כך יותר מכל כבר נאמר, אלימות מייצרת אלימות. וידוע גם שבדרך כלל אלימות אינה מוצאת את דרכה אל מקור האלימות אלא מוצאת לעצמה דרכים אחרות להתפרק כלפי מטרות המקובלות כמטרות יעד לפורקן אלימות במסגרת חברתית נתונה. תמהה אני כמה זעם זורם בדמם של ילדי נשים שתרבותן מחנכת את אנשיה שהאישה היא כלי למילוי רצונו של הגבר, שחייה ומותה עומדים לה מנגד יום, יום ושעה, שעה תלוי ברצונו ותחושת כבודו של אביה, אחיה, דודה ובן דודה במסגרת תרבותית מקובלת בשם כבוד המשפחה.

והרי מילים הן מחשבות ומחשבות הן כימיה הזורמת בדם האם אל עוברה וחלבה אל מיעיו ועוד לא דיברתי על תחושת מגע ידיים המתגלגלות לכימיה גם הן , המתגלגלת למחשבות, למילים, לאבנים, סכינים וידיים מגואלות בדם. ועוד לא דיברתי על ארצות משגשגות כלכלית ותרבותית בהן אין נפט ואין יהלומים ואין זהב לכלכל את השגשוג והמשאב העיקרי בהן הוא הכבוד הנשמר בין המינים המקרין כבוד על הכל כמו הגלים באגם. ועוד לא דיברתי.