אמרנו כי:
השוני שבין בני האדם היא הברכה הגדולה ביותר שהאדם זכה בה. וכי הודות לשוני זה, אנחנו נחשפים
למגוון האדיר של המציאות האין סופית.

על שלוש רמות תודעה מדבר שפינוזה:
1. רמת ההכרה הפרטית, שהיא סבילה, סובייקטיבית וחושנית. זאת, משום היותה הכרה בסיסית ומולדת.
2. רמת ההכרה השכלית, זו הכרה נרכשת, תוצר של למידה ומשום כך היא פעילה וביקורתית. זו היא ההכרה המדעית העוסקת בהבנת חוקים נצחיים.
3. רמת ההכרה האינטואיטיבית, זו הכרת הפרט את תכליתו במכלול האין-סוף. זוהי תפיסה ישירה, בלתי אמצעית, מאין תובנה פנימית שלא רק שהכול תלוי בשלם, אלא, שהפרט המסוים תלוי בשלם והשלם תלוי בפרט המסוים.

הבנתם נכון, השלם תלוי בפרט המסוים.
וכל אחת כמו כל אחד היא והוא הם פרט מסוים. פרט, שבלעדיו האין-סוף אינו שלם.
ובכול התרבויות כולן עולמן של הנשים לא בא לידי ביטוי. הן שמשו, ויש מקומות רבים מדי בהן הן עדיין משמשות ככלי שעולם הגברים עושה בו שימוש לצרכיו ובדרכי הביטוי הקיצוניים ביותר שיש בידיו. ואילו, עולם הנשים שלא מוצא מקום לבוא לידי ביטוי, מוליד כאב במעגל סגור, דור אחר דור. תרבויות בהן אין תנועה פמיניסטית ( /2 ) , הן או תרבויות שוויוניות ולכן אין צורך בתנועה זו. (אני עוד לא נתקלתי במצב זה). או תרבויות אשר בהן המצב כל כך חמור שנשים אינן יודעות אפילו שמגיע להן להיות הן.
מיטיב לתאר בחירה תרבותית זו בסבל, המשורר האיטלקי צ'זרה פווזה , "לבחור במצוקה, זוהי ההגנה היחידה שלנו מפני המצוקה. זה פירושה של ההשלמה עם הסבל. מי שניחנו מטבעם ביכולת לסבול עד תום, בלי סייג, זכו ביתרון. כך אנו יכולים לפרק את הסבל מכוחו, להפוך אותו למעשה ידינו, לבחירה שלנו: להתמסר לו. "צידוק להתאבדות".
יש קשר הדוק בין מצבה של האישה בחברה למידת האלימות של אותה חברה. מחקרים רבים מצביעים על הקשר בין רמת הלחץ בו נמצאת אישה לבין רמת האלימות המתבטאת אצל ילדיה.
אפשר להביא ציטוטים לרוב מספרים ומחקרים לרוב. בהמשך, למתעניינים במיוחד, קבצתי מעט משני ספרים:- "המוח הרגשי" , מאת ג'וזף לדו, ו - "הצעקה הראשונה" מאת ארתור ג'נוב. כאן אוסיף רק ציטוט של הרמב"ם ( /2 ) שאמר: "כמידת הידיעה, מידת האהבה". ובמילים אחרות, רמת ההתייחסות שלנו אל המציאות תלויה ברמת הפרספקטיבה ו/או הכלים בהם אנו משתמשים בהתייחסות זו. כל אחת ואחד מאיתנו זכה בידיעה מיוחדת משלו, כל אחד ואחד מצווה להבנת השלם, שם טמונה ההשלמה. זאת הוא יכול לעשות ע"י:
כיבוד וטיפוח עולמו הוא. ובו בזמן, כיבוד, טיפוח ולמידת עולמו של הזולת.
ואני תמהה, מהו המטען הנפשי הסמוי מן העין שנושאים עמם צאצאי הנשים אשר קולן הייחודי, הפנימי אסור להשמעה?! מה בדיוק סופגים אותם צאצאים ברחמן ומחלבן של הנשים שחייהן עומדים להן מנגד ותלויים ברצונם הבלעדי של הגברים שסביבן?! ומה עובר בירושה לאותם צאצאים שאמהותיהם נמסרות לאבותיהם לא מתוך אהבה, משיכה או רצון חופשי אלא, מאונס?! לא מדובר בבודדים, מדובר בחברות גדולות. ואיך זה משפיע על כולנו?


למתעניינים במיוחד, מעט מהספרות:
מתוך המוח הרגשי מאת ג'וזף לדו "רגשות הם דברים שקורים לנו ולא דברים שאנו מעוניינים בהופעתם". "קוגניציה ורגש...שניהם פועלים באופן לא מודע, ורק התוצאה של העיבוד הקוגניטיבי או הרגשי חודרת להכרה ומעסיקה את נפשנו המודעת, וגם זה רק במקרים מסוימים" " גורם הרגש יכול להיות שונה מאד מן הסיבות שבהן אנו מסבירים את הרגש לעצמנו או לאחרים לאחר מעשה". "רוב התגובות הרגשיות הרגילות הן דפוסי תגובה מובנים או ממוסדים באופן חברתי"
הפרעת הדחק (ptsd ) הפוסט-טראומטית ( /2 , /3 ) שכונתה לפנים הלם קרב, מופיעה פעמים רבות בוותיקי מלחמה, הקשורים בטראומה משדה הקרב. ... אך הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית מתרחשת גם במצבים טראומטיים מסוגים אחרים, ובכללם התעללות גופנית ומינית." "אכן, לכמה מן הרגשות, ואולי אף לרבים מהם, יש בסיס ביולוגי, אך גם הגורמים החברתיים, כלומר הקוגניטיביים, חשובים עד מאד."
" התניית ( /2 ) הפחד אינה רק מהירה, היא גם מאריכה ימים. למעשה, בכל הנוגע בהתניית הפחד, השכחה מועטה. אין די בזמן החולף להיפטר ממנה "ריכוז הורמוני הדחק בדם מותאם בדייקנות לדרישותיו של מצב הדחק. אם הדחק נמשך זמן רב מדי, נפגמת יכולתו של ההיפוקמפוס ( /2 , /3 , /4 ) לשלוט בהפרשתם של הורמוני הדחק ולבצע את תפקידיו השגרתיים....
דחק ממושך מחולל שינויים בלתי הפיכים. תאים בהיפוקמפוס מתחילים להתנוון. כשזה קורה, הזיכרון אובד לצמיתות. מחקרים שנעשו לאחרונה הראו שהדחק פוגע גם בהיפוקמפוס של האדם. ההיפוקמפוס מתכווץ במוחם של ניצולי טראומה, למשל, נפגעי התעללות חוזרת ונשנית בילדות או ותיקי מלחמת וייטנאם הלוקים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית. אנשים אלו סובלים מליקויים ניכרים גם ביכולת הזיכרון, אך אין כל פחת במנת המשכל שלהם ובתפקודיהם הקוגניטיביים האחרים.
"כמו ההיפוקמפוס, קליפת המוח הקדם מצחית עשויה להשתנות בשל דחק." " נראה שזיכרונות פחד לא מודעים שנוצרו באמיגדלה ( /2 , /3 ) נצרבים במוח ואין למחותם.החיסרון הוא ... שהם מזיקים להסתגלות".
"הפעלתן של מערכות רגש שונות במוח מביאה לידי היווצרותן של תבניות שונות של הפרשת הורמונים מאברי גוף, ותבניות אלה עצמן יוצרות תבניות שונות של משוב כימי אל המוח, ומשוב זה יכול להשפיע השפעות ייחודיות ברגשות שונים."
"רגשות לא התפתחו באבולוציה ( /2 ) כהרגשות מודעות, הנבדלות זו מזו מבחינה לשונית או מבחינה אחרת, אלא כמצבי מוח וכתגובות גופניות. מצבי המוח והתגובות הגופניות הם עובדות היסוד של הרגש, וההרגשה המודעת אינה אלא ציפוי וקישוט לעוגת הרגש."

ומתוך הספר " הצעקה הראשונית" מאת ד"ר ארתור ג'נוב.

הספר מתמקד ביכולת לאהוב ולתת. ביכולת לשרוד ולנהל חיים נבונים, חיים שאינם הרסניים ואינם פוגעים באחרים". "נדמה שחסך רגשי הפך למעין מורשת המועברת מדור לדור. מסיבה זו או אחרת, מורשת של חסך רגשי נראית וודאית ובלתי נמנעת יותר מאשר תורשה של צבע העיניים או צורת הפה. מעניין מדוע דור שלם אינו מסוגל לספק את הצרכים הרגשיים והגופניים של צאצאיו. מדוע החסך, שממנו סבל אותו דור עצמו, משוחזר בילדיו כחלק ממחזור שבלא-ספק החל לפני זמניו של אבותיו? אבות אבותינו". הספר מתמקד בהשפעת סיפוק הצרכים הבסיסיים לרך הנולד על עיצוב המבנה הנפשי כבוגר. וצרכים בסיסיים אלו כוללים את צורת ותכיפות המגע, המבט, השמעת הקול, הקבלה והאהבה. " אהבה פירושה שהאם מתכוננת ללידת הילד. שהלידה היא דבר רצוי ומיוחל ולא תאונה מאכזבת. כי אז, תחושת האכזבה שלה תחלחל לתוך מערכת התינוק ותגרום נזק...אהבה פירושה הולדת ילדים מהסיבות הנכונות , על התינוק לקיים מגע גופני תכוף עם הוריו. חלק גדול במוח מוקדש למגע, דבר המעיד על רמת החשיבות של המגע. הוא חייב לקבל מגע אוהב, מתחשב ועדין". סוג המגע בחודשים הראשונים הוא אלמנט מכריע להתפתחות הנולד".
" ההדחקה היא תגובה אוטומטית על כאב שמקורו בחסך רגשי".

"המושג 'כאב ראשוני' מציין כאב רגשי שבמידה רבה אינו מורגש בזמן שהוא קורה. .. 'כאב ראשוני' אינו דומה לצביטה, שלאחריה אנו צועקים 'איי'. מנערים את האצבעות ואחרי כמה דקות מתגברים עליו. כאב ראשוני כה חזק שאי אפשר לחוש בו. כך שהכאב נמשך ללא סוף. הוא מעובד ללא הרף מתחת לרמת התודעה שלנו. אין פרוש הדבר שהוא אינו שם ואינו גורם נזק. אלא שהוא חזק ממה שאנו מסוגלים להרגיש.... המערכת אינה בנויה לעמוד בכאבים בעלי עוצמה כזו והיא מתחילה לייצר חומר דמוי מורפין כדי לחסום את המודעות לכאב."
סיטואציה של העלאת הכאב למצב של מודעות עלולה להביא למצבי התאבדות.

" המוח הלימבי הוא איפה מיכל של כאב. אולם מיכל בעל תפוסה מוגבלת. כאשר הכאב עולה על התפוסה, כאשר אנרגיה עולה על גדותיה כתוצאה מכאב רגשי, אנחנו במצב של חרדה ( /2 ) חריפה."
" כאשר בילדותינו המערכת הלימבית עיבדה עלבון אחר עלבון. הכאב הצטבר עד שנעשינו רגישים מאד אפילו לגירוי הסתמי ביותר. וכך, התסכול הקל ביותר יכול להוביל לזעם עצום . במחקרים על גלי המוח גילו, שאדם הנכנס לתוך רגש ישן ענק יחווה משהו השקול כמעט לאפילפסיה מבחינת פעילות מוחית. המערכת הלימבית מרוקנת החוצה את האנרגיה האצורה בה".

"תינוקות מגיבים לאירועים באופן חריף בהרבה מאשר מבוגרים... כאשר התגובה היא למעלה מכפי כוחו של תינוק לשאת, חלק מהתגובה נחסם, נסגר, ונאגר לכל החיים. מקור למתח מאוחר. ובמשך כל הזמן הזה מנגנון הזיכרון הרגשי ממשיך לפעול". "זיכרון רגשי אינו זהה להיזכרות מודעת... קשה להאמין בזיכרון סמוי של כאב, .. משום שהוא נסתר. לכן משתמשים במושג 'כאב ראשוני' הרי זה דומה למושג 'כוח המשיכה' הקיים תמיד גם ללא ידיעתנו. אלמלא נתגלה כוח המשיכה לא היינו מודעים כלל להשפעותיו. הגיע הזמן שנכיר בהשפעתו של הכאב. כוח זה מניע חברות שלמות בעודו נשאר בגדר סודנו ההדדי, ההמוני. כאשר נזכור שהמורפין המיוצר בתוך גופנו נמצא בשלייה ובמבני המוח הפרימיטיביים ביותר. נודה בכך שהלא מודע עשוי להתחיל כבר ברחם. במובן מסוים, מבחינת החיים, אנחנו 'מבחוץ' עוד לפני שנכנסנו".
והרי לזאת התכוון יונג ( /2 ) כאשר דיבר על התת מודע הקולקטיבי .
"חסימת השערים בפני כאב רגשי פועלת בשני מצבים: כאב רב עוצמה נוטה להציף את סף הכאב . וכאשר השפעה מצטברת של כאב מגיעה לאותו סף. כל כאב המאיים על סף הכאב שלנו מפעיל מנגנון מובנה לדחיית סבל, המוודא שלא נסבול במידה מופרזת. "הלם רגשי אינו שונה במהותו מריפוי בהלם. כאשר אם נשלחת לבית חולים לחולי נפש, כאשר מאבדים אח בתאונה, כאשר נשלחים לאימוץ בגיל צעיר, או כאשר סובלים מגילוי-עריות, המאורע מציף את מערכת המוח בגודש של דחפים חשמליים הגורמים לנעילה. אנו עוסקים כאן בעומס יתר של מידע. השערים אינם מתעניינים במיוחד בתוכן המידע. עוצמת הטראומה היא הקובעת. כאשר רמת הטראומה, כגון גילוי עריות, גבוהה מספיק, השערים נחסמים. לרוע המזל, כאשר שערי המוח נחסמים בפני כאב, הם מונעים גם את חדירת הזיכרון. איננו מסוגלים ליזכור את הטראומה ולא את הצרכים והרגשות שהתלוו אליה. מכאן שנשלל מאיתנו אותו סוג של זיכרון שאנו זקוקים לו כדי לפתור את ההשלכות המזיקות והמגבילות של הטראומות הישנות."

"דרגת חסימת השערים או ההדחקה , שקולה לכמות הכאב ...המאמץ להחזיק את הכאב במקומו יגזול כמות רבה של אנרגיה. השקעת האנרגיה הולכת ונמשכת משום שהטראומה שנחרטה בנו אינה נוטשת אותנו לעולם...."
היבטים פסיכולוגיים, רעיונות פשוטים, מסוגלים לשנות את הכימיה המוחית וליצור חסימת שערים - חסימה כה עמוקה המותירה בעקבותיה רק אורגניזם פרימיטיבי. חסימת שערים מסוגלת לא רק לנתק רעיונות מרגשות אלא אף לדכא רגשות במידה כזו שנותר הפרימיטיבי. מוח ההישרדות..."
"מערכת חסימת השערים מתפתחת במקביל להתפתחות הכללית של המוח. תינוק או עובר מסוגלים להדחיק. בוצעו מדידות המראות כיצד עוברים ברחם 'נאטמים' לקולות רמים." "השערים משמרים את המציאות הפנימית שלנו בצורתה הטהורה. הם בולמים רגשות ומגינים עליהם: הם נועדו להיטיב. הבעיה היא, שכאשר אנו נעשים חסרי רגישות כלפי עצמנו, אנחנו נעשים חסרי רגישות כלפי אחרים. איננו רואים את כאבם, איננו מסוגלים לחוש אמפתיה או הזדהות עם אחרים".
" חוזק הטראומה, או מידת החסך, קובעים את עוצמת ההתגוננות. במצבים כאלה האדם אינו מסוגל להפסיק לדבר וחייב ל'הפיל' ללא הרף את האנרגיה על אחרים. ההיבט האיכותי יכול להתבטא בהרגשה שלעולם לא מקשיבים לו ולא איכפת ממנו. האדם כופה אפוא את עצמו על אחרים. "

" כאב + הדחקה = מחלה
כאב + סבל = הישרדות"

זוהי נוסחת הישרדות פרטית וקולקטיבית. כדי לשרוד יש להשליך את הכאב על מישהו אחר. וככל שהכאב רב יותר יש להשליך אותו בעוצמות רבות יותר.

"המערכת החיסונית זוכרת התקפה ויראלית במשך עשרות שנים. בעוד שקליפת המוח ( /2 ) זוכרת בעזרת
מילים ומספרים המוח הלימבי זוכר במגוון רחב מאד מעבר לזה של הקורטקס ( /2 ) ... הזיכרון מופיע באופנים שונים... ריחות, קולות,אמוציות,ואף צורות של מספרים משוללי כל תוכן רגשי לכעורה".
"האם הנפש מתחילה את דרכה כלוח חלק שעליו מוטבע כל דבר במהלך חיינו? או האם היא נושאת מראש תכונות מיוחדות? הוויכוח היה מבלבל משום שעד לאחרונה ממש לא היה ידוע שההתרחשויות ברחם מעצבות את המוח ואת פעילותו ומותירים בו חותם מתמיד. נהגו לשער שבזמן הלידה המוח הוא לוח חלק, המוכן לקבל גירויים חדשים, כל מה שקדם ללידה יוחס לגנטיקה .
כיום אנחנו יודעים שאירועי מפתח במהלך תשעת חודשי ההיריון הם ההיבט המכריע ביותר בהתפתחות הגופנית והנפשית. בתקופה זו מסוגלות טראומות שחוותה האם לשנות את מערכת המוח, את מאזן ההורמונים , ואת מבנה גופו של התינוק. שלא לדבר על מצבו הנפשי. הזכרתי חומר מחקרי עשיר בנושא זה בספרי Imprints וציינתי שלחצים שהאם סובלת משנים את פיסיולוגיית העצבים של הצאצאים...."
כותב ד"ר ארתור ג'נוב, " התבוננות במטופלי הובילה אותי למסקנות מסוימות לגבי טבעה של הנפש. כאשר היא עדיין פריכה, תמימה וטרייה, האירועים מוטבעים בה בעוצמה רבה יותר מבכל שלב אחר בחיים, .. מסיבה זו כה רבה חשיבותם של אירועים המתרחשים טרם לידה ומועברים מן האם לעובר ... ביכולתנו לומר שטראומות אלה משפיעות על כל הפיסיולוגיה שלנו כולה. ככל שהרמה שבה הוטבעו הטראומות נמוכה יותר, כך השפעתן על ההתנהגות ועל הסימפטומים מאוחרים מכריעה יותר. כאשר הן מוטבעות בנפשו של תינוק, בדרך כלל ערכן גבוה ביותר והן יוצרות סוגי תגובות נרחבות ושונות ביותר. " " היפנוזה ( /2 ) מדגימה את העובדה שתהליכים פנימיים יכולים לגבור על מציאות חיצונית. בני אדם מגיבים לתוכנית הפנימית שלהם יותר מאשר לדברים הניצבים לנגד עיניהם. בהיפנוזה, הנפש מאמינה שדקירת סיכה היא מגע נוצה. אפילו כאשר אדם מביט בסיכה... אפשר לתכנת את רמת הנפש העליונה לאמונה באי מציאות. הנוסחה היא: "אני מוכן להאמין בכל דבר, ובלבד שלא יוביל אותי חזרה לעצמי." ... . ... גם כאב מורה לזיכרון להישאר במקומו, לא להפריע ולא להקים רעש. בשני המקרים מה שמכונה הנפש המודעת, רק היא השוכחת, לא הנפש הנמוכה. מייד לאחר שחודרים מטה, מוצאים את הזיכרון במלוא פריחתו. "
"קיימות שתי דרכים בסיסיות להיעשות חסר תודעה. הראשונה, להתנסות באירועים רבי עוצמה לפני שקליפת המוח התפתחה: בדרך כלל מאורעות אלה נותרים בלתי ניתנים לתיאור משום שלא נימצא להם מוצא במילים או במושגים. השנייה, בתקופה מאוחרת יותר בחיים, להתנסות באירועים בעלי עוצמה רבה מדי מכדי להרגישם. ולכן יש להדחיקם אל מחוץ לתודעה. דרך אחת שבה אנו יכולים לאבד תודעה קשורה בהתנסות מוקדמת של מהלומות פסיכולוגיות שהמוח אינו מסוגל להטמיע....
"חיי רגש לא-מודעים גורמים לחוסר קליטה ולחוסר הבנה. האדם נהפך לקורבן שאינו מסוגל להשתמש בניסיון העבר שלו כדי להבין את ההווה."