אני ואתה,
הגלים הנשברים אל החופים,
טביעות הרוח בגלי החול של המדבר,
טקסטורות ההרים והצוקים בני מאות מיליוני השנים, קיפולי הזמן.
אינם אלא מקצבים חד פעמיים בשירה אין-סופית,
שלעיתים נראית כבת חלוף
ולעיתים כעומדת לנצח.
רוח וחומר מעוצבים זה בזה,
מחזוריות משתנה,
פשטות מורכבת.
מערבולת של שירה אינסופית
בה אני ואתה משמשים מקצבים חד פעמיים.
והכול הוא אחד.

ציטוט מתוך חוברת על "תולדות המחשבה" מאת פרופ' זאב בכלר

"כל מדען מחזיק ב פילוסופיה של מדע והוא בונה את יצירתו המדעית בהתאם לתוכנית פילוסופית זו. לולא היה זה כך,הייתה יצירתו עניין מקרי, ערימה וגידוד של טענות חסרות קשר. פילוסופית המדע שלו היא, לכן, הבסיס והצידוק שלו לתוכנית המחקר המדעית שלו."

בדיוק אותו דבר ניתן לומר לגבי יצירתו של האמן.

כל אמן מחזיק בפילוסופית חיים והוא בונה את יצירתו האמנותית בהשפעת פילוסופיה זו. לולא כן, הייתה יצירתו זו עניין מקרי, אוסף של יצירות ללא חוט מקשר ביניהן. פילוסופית חיים זו, היא הבסיס והצידוק ליצירתו.

איני עוסקת בהקבלה בין מדע לאמנות. אך, מקורותיהם של השניים הוא במח האנושי ושניהם כמו גם הפילוסופיה אינם אלא שלושה אופנים המבטאים את מסעו של המח האנושי בניסיונו להבין את המציאות האין-סופית ( /2 ) . היצירה שלי עוסקת בנקודת המפגש שבין האדם הסופי לבין המציאות האין סופית וזו הסיבה לחיפוש אחר הבנת האין-סוף.

כמורה הדרך הראשון שלי להבנת מציאות זו פניתי אל שפינוזה ( /2 ) גדול הרומנטיקאים . שאמר: כי, במציאות בעלת אין סוף הממדים, מצוי האדם רק בשניים מהם. שהם: מימד החומר ומימד הרוח. אך, מאחר וגם מימדים אלו הם בעלי נתונים אין סופיים, מצוי האדם גם בהם רק במסגרת תווך מסוים ומוגבל מאד.
לדוגמא: טווח קרני האור שבני אדם מסוגלים להבחין. אולטרה סגול , ואינפרא אדום הם מחוץ לטווח הראיה האנושי הטבעי. אנחנו רואים בטווחי אור זה הודות לטכנולוגיה המרחיבה לנו את המציאות. כך, כל מה שהאדם יחשוב, ירגיש, יהגה, יחלום, יחווה בקשר מיסטי כלשהו או יבנה מכשירים שירחיבו או יעמיקו את ידיעתו או מחשבתו, לעולם יישארו במסגרת שני ממדים אלו. כל שביכולתו של האדם לעשות הוא להרחיב פה ושם את המציאות כאשר האין-סוף , תמיד יהיה לפניו כארץ מזמינה ואליה לא יבוא.

לכן, חשבתי, כדי להבין טענות אלו אני אנסה לבדוק, האם אני מצליחה להבין את ממדי האין סוף במרחב ? אני מזמינה אתכם לעשות זאת איתי, לשם כך, אני מותחת בדמיוני קו אורך מוסיפה קו רוחב, אליו קו גובה. יצרתי מרחב. אבל כמה שלא אאריך את הקווים, לעולם המרחב שלי יהיה סופי.

ומה עם ה זמן ( /2 , /3 ) ? אני שוב מנסה את עצמי, פונה אל העבר, צופה אל העתיד, ההווה בעייתי בגלל חמקמקותו. אבל ככל שאתקדם אחורה וקדימה לעולם תהייה במחשבתי איזו שהיא נקודת התחלה וסוף. התוצאה, כישלון מוחלט בהבנה אמיתית של זמן ומרחב.

אבל, מעניין,
דווקא כאשר אני נכשלת בהבנת ממדי האין-סוף. דווקא אז, אני מצליחה להבין את עצמי. ואולי נכון יותר לומר, אני מצליחה להבין את המוגבלות המרכזית והבסיסית ביותר שלי והיא החשיבה הליניארית, שהיא הכלי המרכזי שיש לי, כאדם, כדי להתמודד עם הבנת האין-סוף.
זו הסיבה לכך שבכל העבודות שלי תמצאו את הקו. הקו הוא הכלי המחשבתי שלי כאדם, במלאכת ההתמודדות שלי עם המציאות. ולכן הוא זה המייצג אותי בכל הניסיונות שלי להציג על הבד פן כל שהוא של המציאות. אחרי הפילוסוף, לאחר שברור לי כי באופן טבעי אין כל סיכוי שאבין את גודל ומהות המציאות האין-סופית, פניתי למורים נוספים. אלו שההבנות שלהם מרחיבות לנו את המציאות. אל אנשי המדע.